ראובן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

בפני בקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי.

התובע, יליד 1951, טוען כי נפגע בתאונת דרכים ביום 26.12.07. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"). התובע נבדק על ידי ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי וביום 16.12.09 העמידה ועדה הרפואית לעררים את נכותו הרפואית הצמיתה בגין התאונה על 30% בתחום הנפשי, לאחר שקבעה כי התובע סובל מדיכאון עם סימנים פסיכוטיים, בהתאם לסעיף 34(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

הנתבעת עותרת כעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את הנכות שנקבעה לתובע על ידי המוסד. הנתבעת טוענת כי בפני הועדות הרפואיות שדנו בעניינו של התובע לא עמדו מסמכים רפואיים מעברו המעידים על ארועים משמעותיים בחייו, לרבות מסמכים רפואיים המעידים על הערכות נפשיות שעבר. לפיכך, נטען, קיים פגם בהחלטת המוסד, המצדיק הבאת ראיות לסתור. הבקשה מתבססת, למעשה, על שלושה ארועים בעברו של התובע, אשר יפורטו להלן.

הארוע הראשון הוא פגיעתו של התובע ממוקש במהלך שירותו הצבאי. הנתבעת צרפה מספר מסמכים מתיקו של התובע במשרד הביטחון. חלק מהמסמכים אינם קריאים ולא ניתן להתייחס אליהם. מהמסמכים הקריאים ניתן ללמוד כי במהלך שירותו הצבאי, בשנת 1974, התובע אכן נפגע ממוקש. הוא נפגע פגיעה אורטופדית, בכתף שמאל. נקבע כי לא נותרה לו נכות רפואית עקב הארוע. אין כל מסמך רפואי המתייחס לתלונות, בדיקות או ממצאים בתחום הנפשי.

הארוע השני הוא תאונת דרכים מתאריך 15.5.03. צורפה תעודת חדר המיון מבית החולים "סורוקה" ממנה ניתן ללמוד על כך שבתאונה היה אבדן הכרה לזמן קצר. התובע נבדק על ידי אורטופד ונוירוכירורג. עוד צורף רישום מקופת החולים, כאשר מועד הרישום אינו ברור אך בו נרשם: "לפני כ- 3 שבועות עבר תאונת דרכים קיבל מכה בראש....בדיקה פסיכיאטר" (שגיאות הכתיב תוקנו). אין מסמכים נוספים לגבי תלונות, בדיקות או טיפול בתחום הפסיכיאטרי מעבר לרישום בודד זה.

הארוע השלישי הוא בדיקה פסיכולוגית מתאריך 14.1.07 ובדיקה משלימה מתאריך 19.2.07 שנערכו לתובע מטעם המכון הרפואי לבטיחות בדרכים לצורך חידוש רישיון הנהיגה שלו. בבדיקה הראשונה נרשם כך: "שולל בעיות/ טיפול נפשי כלשהם. ללא אשפוזי ברה"נ. שולל ר"פ אך מהמידע שהתקבל מתברר ר"פ מב"ד על איומים ותקיפה מ 3/06" בהמשך נרשמה הערכת הבודק: "מאד הגנתי ומכחיש כל בעייתיות. אמינות הדיווח נמוכה. נוטה לשטחיות. מגלה יחס קצת יותר מדי הגנתי ואנטגוניסטי לסמכות, אך לא מדובר בגישה אנטי סוציאלית ואורח החיים נורמטיבי. עם זאת, יש לציין הופעת ר"פ מהשנה החולפת, עליו לא דיווח. מציג עצמו במבדקים בחוסר כנות וביתר הגנתיות ברמה הממעיטה מתקפותם בחשד לייפוי. ניכרים קוים הסטריונים מסוימים והחרדה מונמכת. מגלה רמות ייחוס נמוכות של השפעת גורמים שונים על נהיגה...הממצאים מעלים קושי אמוציונלי מסויים וכן נטיה לע"ת, לגביה הוזהר. בשל הופעת ר"פ עליו לא דיווח ובשל הזמן הרב שחלף מופנה להערכה פסיכולוגית נוספת". בבדיקה השניה נרשם: "ההתרשמות בבדיקה דומה לזו של בודקת קודמת. הנבדק מאד מניפולטיבי ולא אמין. גישתו לדרישות חיצוניות שטחית, מצפוניותו נמוכה והוא משתדל להתחמק מבצוע דרישות לא נוחות. תובנה וחרטה – נמוכות. עם זאת, ללא רקורד בעייתי בנהיגה בשנים האחרונות".

הנתבעת טוענת, כאמור, כי נפל פגם מהותי בקביעת נכותו של התובע במוסד, כיון שהמסמכים המתייחסים לשלושת הארועים דלעיל לא עמדו בפני ועדות המוסד. נטען כי אין מדובר בארועים של מה בכך. נטען כי כאשר מדובר בנכות בתחום הנפשי, הרי שהקביעה מתבססת בעיקרה על אנמנזה הנעשית על סמך המידע שנמסר על ידי הנבדק ובמקרה זה הסתיר התובע מידע מהותי לגבי עברו. הנתבעת טוענת כי גם אם התובע נפגע בארועים משנת 1974 ומשנת 2003 פגיעה אורטופדית וגם אם לא נקבעה לו כל נכות בגינם, הרי שמדובר בשני ארועים משמעותיים שהיה על המוסד לדעת עליהם. נטען כי נכות נפשית מושפעת מרצף ארועים שעובר אדם במהלך חייו, כאשר לכל אחד ואחד מהם יכולה להיות השלכה על הנפש. נטען כי גם לרישום הפלילי וגם לעובדה שנשלח לבדיקה פסיכולוגית עובר לתאונה משמעות חשובה. גם לא ניתן להתעלם מהתרשמות המכון לבטיחות בדרכים מהתובע. נטען כי אין משמעות לעובדה שהתובע לא התלונן על בעיות נפשיות כתוצאה מארועים אלו כיון שעדיין יתכן ותיקבע לו נכות נפשית שאינה קשורה לתאונה ויש חשיבות לכל הארועים בעברו.

התובע, בתגובתו, טוען כי בין שלושה הארועים האמורים ובין התאונה אין ולא כלום. באשר לפגיעה ממוקש – מדובר בחבלה בתחום האורטופדי ולא הנפשי. גם אם תיקו הצבאי של התובע לא עמד בפני המוסד, אין לכך משמעות וגם אם התיק היה עומד בפני המוסד לא הייתה משתנה קביעתו. באשר לתאונת הדרכים משנת 2003- מדובר היה בפגיעה בתחום האורטופדי ללא כל תלונות בתחום הנפשי. ההפניה לפסיכיאטר אינה מלמדת על תחלואה נפשית כלשהי. מעבר לכך, בפרוטוקולי הועדות הרפואיות של המוסד נרשם כי תיקו הרפואי של התובע מביה"ח "סורוקה" עמד בפני הועדות, כך שלא ניתן לטעון כי המסמכים הקשורים לתאונה לא עמדו בפני המוסד. באשר למסמכים מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים, גם אם התרשמות הבודק הייתה כי התובע אינו אמין, אין בינה ובין תחלואה נפשית קודמת, אשר עשויה להשפיע על נכותו הנפשית בגין התאונה נושא התובענה, ולא כלום.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה, בתשובה ובמסמכים הרלוונטיים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בעניין מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד היא כי יש להשתכנע כי מדובר במקרה חריג ומיוחד:

"יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, בודאי היו מביאות לתוצאה שונה...מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים ועד כמה אין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת... פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד".

ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה (4), 77. ראה עוד בר"ע 634/85 עודה נ' רותם , פ"ד לט(4) 505; רע"א 11325/05 מנורה נ' גולינבסקי (27.2.06); רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר, (19.9.06); א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי הדין וחישוב הפיצויים, 2012, עמ' 774 ואילך.

אחד המקרים שבהם עשוי בית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור הוא "המקרה שבו מתברר כי בפני הועדה הרפואית לא היו עובדות בעלות חשיבות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע עובר לתאונה, שלו היו בפניה היו מביאות לתוצאה שונה" (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, 25.6.07). אם משתכנע בית המשפט כי בפני הועדה הרפואית לא עמד חומר רפואי חשוב ורלוונטי בהתייחס למצבו הרפואי של התובע לפני התאונה וכי אם היה חומר זה מוצג לוועדה קיימת ודאות קרובה שהיה בכך כדי להשפיע על החלטתה, יש בכך משום הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור.

בענייננו, המוסד קבע לתובע נכות בתחום הנפשי. המסמכים אותם מציגה הנתבעת במסגרת בקשתה אינם מעלים כל ממצא לגבי מצבו הרפואי של התובע בתחום הנפשי עובר לתאונה. אין כל מסמך עובר לתאונה ובו תלונות וטיפול בתחום הנפשי. לפיכך, גם בהנחה שמסמכים אלו לא עמדו בפני המוסד והמוסד לא ידע על שלושת הארועים האמורים, הסבירות היא כי מסקנות הועדות הרפואיות לא היו משתנות. באשר לפגיעה במהלך השירות הצבאי ממוקש בשנת 1974– מדובר בפגיעה אורטופדית בלבד, בגינה אף לא נקבעה נכות. לא נרשמה כל תלונה בתחום הנפשי וממילא לא ניתן טיפול בתחום זה. באשר לתאונת הדרכים משנת 2003 – גם כאן, לא נרשמה כל תלונה ולא ניתן כל טיפול בתחום הנפשי. עצם הרישום בתיק קופת החולים בדבר הפניה לפסיכיאטר, הפנייה אשר, בהתאם למסמכים, נראה כי לא מומשה, אין בה כדי להוות ממצא רפואי בדבר נכות פסיכיאטרית קודמת. בעניין תאונה זו יש להעיר עוד, כי תיקו הרפואי של התובע מבית החולים "סורוקה" עמד בפני המוסד כך שיש להניח שנושא התאונה היה ידוע לועדות המוסד. באשר לבדיקות הפסיכולוגיות במסגרת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, הרי שגם כאן, אין כל ממצא רפואי לגבי בעיות ונכות בתחום הפסיכיאטרי. אמנם קיימת התרשמות הבודקים על אמינות נמוכה אך מדובר בהתרשמות סובייקטיבית אשר נעשתה לצורך ספציפי, בקשר לכשירות לנהיגה, תוך מתן דגש ליחסו של התובע לבטיחות בנהיגה ולעבירות תנועה, ואין בה כדי להעיד על נכות בתחום הנפשי. גם אם התובע לא סיפר על כך שהיה לו רישום פלילי, שלא הבשיל לכדי כתב אישום, אין בכך כדי להפכו לבעל נכות נפשית. יש להעיר עוד, כי מעיון במסמכי המוסד עולה, כי קביעת נכותו הנפשית של התובע נעשתה לאחר קבלת אבחון נוירו- פסיכולוגי, במסגרתו נבדקה גם אמינות התובע באמצעות מספר מבחנים. במסקנות האבחון נרשם כי "לא נמצאה עדות להתחזות או להגזמה בסימפטומים...נראה כי ממצאי האבחון משקפים את מצבו באורח מהימן ותקף".

לאור כלל האמור, אני קובעת כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי בפנינו מקרה מיוחד, בו יש לקבוע כי מידע מהותי באשר לעברו הרפואי של התובע לא עמד בפני הועדה הרפואית של המוסד, וכי אם היה עומד מידע זה בפניה – קיימת סבירות גבוהה שמסקנותיה היו משתנות. מדובר בשלושה ארועים שלא נלווה להם טיפול נפשי כלשהו ולא ניתן להסיק מהם כל מסקנה בדבר נכות נפשית קודמת. איני מקבלת הטענה כי מדובר ארועים משמעותיים בחייו של התובע, אשר אם היו ידועים למוסד, היו מסקנותיו משתנות. מדובר בארועים נקודתיים אשר, כאמור, לא נלוו להם כל תלונה או טיפול בתחום הנפשי.

הבקשה נדחית. הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסכום כולל של 3000 ₪. הצדדים יגישו תחשיבי נזק בהתאם לנכות שנקבעה במוסד, התובע בתוך 45 ימים, הנתבעת 45 ימים לאחר מכן. התיק קבוע לק"מ ליום 5.11.12.

ניתנה היום, כ"ד אייר תשע"ב, 16 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: